ב- 26 בספטמבר 1892 נחנכה מסילת הברזל בין יפו לירושלים וכן תחנות רכבת לאורך הדרך. הקו חיבר לראשונה בין אסיה הקטנה למצרים. הקו היה פעיל עד ערב מלחמת העצמאות. הבנייה ארכה כשנתיים ובסיומו החל עידן תחבורה מודרני בא"י.

תחנת הרכבת הוקמה בצפונה של יפו, הסגנון הארכיטקטוני שיקף את עוצמת החידוש וגודל הרעיון של תחנת רכבת המחברת בין שתי ערים מרכזיות כל כך בעת ההיא. הרכבת אפשרה לראשונה הובלת עולי רגל, צליינים מבקרים בארץ הקודש וסחורות מנמל הכניסה ביפו לעיר הקודש, ירושלים.

חלק מהמבנים החקלאיים הפכו למטבח, שירותים ופונקציות תפעול. חלק מהמבנה הייצוגי הפך לבר, לובי וחלל אירוח. החצר תוכננה כך שתוכל להיות מקורה בחורף, מבלי לפגוע בערכי הבנייה המסורתיים.

בסמוך לתחנה התפתח אזור בתי חרושת ומסחר של השכונה הגרמנית הטמפלרית וילהלה.

היום, הנכנס לאזור מתחם הרכבת מגלה שהזמן כאילו קפא מלכת. התחנה עומדת על תילה, הרציף כאילו מחכה לנוסעים ולסחורות, במפעל הבלוקים של אדון וילנד, בביתו ובמבני התעשייה הנוספים, ניתן אם מתאמצים, לדמיין את הרחש ואת הקולות ההומים של העובדים העמלים במקום.

אדריכלות הנוף – עקרונות תכנון ותרשים זרימה למבקר:
העיקרון שהנחה את תכנון אדריכלות הנוף במתחם הוא הניסיון לשמר את התחושות והרגשות העולים אצל המבקר, מביקור באתר שהזמן פסק בו מלכת ושנשאר כמעט כפי שהיה בשיא פעילותו.

מתחם הרכבת ההיסטורי ישוקם ויהפוך להיות מתחם בילוי ובידור. במסגרת הפרויקט ישוקמו כל המבנים ההיסטוריים, מבנה תחנת הרכבת, המחסנים, בית החרושת וילה וילנד ותיעשה עבודת פיתוח נרחבת בכל שטחו של המתחם.

עבודות פיתוח הנוף במתחם משמרות את עברו ההיסטורי הייחודי של המקום מחד ומאידך מאפשרות שימושים מודרניים בו, כמרכז בידור ובילוי בעל אופי אותנטי המשמר זיכרונות העבר. המתחם מיועד להולכי רגל בלבד, כאשר רק רכבי שירות יורשו להיכנס אליו.

תרשים זרימה וסירקולציה (תיאור מנקודת מבט המתבונן במתחם): 
הכניסה למתחם עוברת דרך גשר הבנוי מאדני רכבת המוביל אל הכיכר המרכזית. בחזית הכיכר ניצב בניין התחנה המפואר. בכיכר עוברות מסילות הברזל ועל אחת המסילות ניצב קרון מהתקופה (שישמש כמזנון או כקפה אינטרנט).

עיצוב הריצוף בכיכר המרכזית מהווה אנלוגיה לריצוף מסורתי מצויר שכמוהו נעשה בבית החרושת של וילנד באותה תקופה.

מהכיכר המרכזית עובר המבקר במתחם אל רציף הרכבת המקורי אותו נשחזר כפי שהיה בעבר, בריצוף אבן טבעית. רציף זה משמש מעין מרחב התקהלות וממנו יוצאים שלושה מעברים, העשויים מאדני רכבת, החוצים את שלושת מסילות פסי הרכבת לעבר אזור המחסנים ומרכז הבילוי.

כל שלושת המסילות ישוחזרו ובסיס החצץ המאפיין כל כך מסילות ברזל יעובד בחצץ הבנוי מרעפים גרוסים בעלי גוון אדמדם. הבחירה בגוון האדמדם מהווה מחווה לרכבת שפסקה מלפעול.

שלושת המעברים להולכי הרגל במתחם, החוצים את פסי הרכבת, מובילים כל אחד לאזור אחר במתחם. מבקר העומד על הרציף, יוכל לבחור באחד מהמעברים, ולדמיין כאילו בחר בתחנת יעד לנסיעתו ברכבת.

"היעד הראשון" למעבר הינו לכיוון הכיכר הגדולה בסמוך למבני בית החרושת. כיכר זו מרוצפת גם היא בריצוף המהווה אנלוגיה לריצוף המסורתי המצויר. סביב הכיכר ממוקמים מבנה בית החרושת לבלוקים, חנות המפעל, וילה וילנד והמחסנים. מבנים אלה יהפכו בתהליך השיקום לחנויות פעילות ובכיכר מתוכננת אפשרות להצבת כסאות, שולחנות ושמשיות. הכיכר תשמש מפגש בין שלושת המעברים (שלושת "היעדים" לנסיעה).

"היעד השני" למעבר הינו אל סמטה המרוצפת באבנים קטנות המהווה זיכרון לסמטאות מסורתיות. לאורך הסמטה נמצאים מבני מחסן ארוכים, להם פתחים מקושתים גדולים הפונים אל הסמטה. סמטה זו תחבר בעתיד בין המתחם לתחנת הרכבת החדשה שתוקם מדרום למתחם.

"היעד השלישי" למעבר הינו אל הבית הערבי והגן הנמצא בתוכו ואל חורשת הפיקוסים הנמצאות בחלקו הדרומי.

הצמחייה במתחם:
הצמחייה קיימת בחלקה ומאופיינת בעצי וושינגטוניה, פיקוסים ושיקמים. צמחייה זו תשוקם ואליה תתווסף צמחיה נוספת בעלת אופי זהה.
בגן וילה וילנד, ישוקמו העצים המסורתיים, יישתלו הדסים וורדים.
סביב המתחם כולו, לאורך הגדרות יינטעו בוגונוויליות סגולות וירוקות עד.

התאורה במתחם :
בלילה יוארו חזיתות המבנים ההיסטוריים, כמו כן ימוקמו פסי תאורה רציפים לאורך מסילות הרכבת.
הרחובות יוארו בתאורת עמודים מסורתית והעצים יוארו באור רך שישרטט את קוי המתאר שלהם.